
אם אתם סובלים מכאב ושיטות הטיפול בשריר וברקימת פסיה או בדיקור יבש כואבות מידיי עבורכם. תכירו את שיטת PMR -Positional muscle release technique, שיטה יעילה ורגועה ולא פחות יעילה להפחתת הכאב אם כטיפול בפני עצמו ואם כטכניקה טיפולית מקדימה להפחתת כאב ופעילות עיצבית.
PMR היא טכניקה נפוצה מתחום האוסטופטיה שמיועדת לטיפול בכאבים מקורם בשרירים או בריקמת הפאציה או הגיד. השיטה פותחה על ידי אוסטיופאט בשם ד”ר לורנס גונס כבר בשנות ה 70 ומאז היא צברה פופולאריות רבה והיא בין 4 שיטות הטיפול הנפוצות בתחום.
בעוד שכאשר אנו חשים שהשריר “תפוס” “מכווץ” או במצבים של כאב או דלקת ההמלצות הטיפוליות הן ביצוע מתיחות לאזור הכואב על מנת למתוח את הרקמה התפוסה (המקוצרת), שיטת טיפול זו דוגלת בביצוע הפעולה ההפוכה. להביא את השריר או את הרקמה הרכה למצב רפוי, מקוצר ולהישאר כך לפרק זמן קצר.
שחרור זה מתבצע על ידי זיהוי נקודות רגישות בשריר (tt) Tender points. בניגוד לנקודות טריגר trigger point היותר מפורסמות, הנקודות הרגישות בשריר הן קטנות הרבה יותר ולא מורגשת בהן נקודת עיבוי של רקמה הרכה (חבלים בשפה העממית). זיהוי הנקודות מתבצע על ידי מישוש רקמת השריר בצורה עדינה (באמצעות שתי אצבעות) והפעלת לחץ עדין עליהן להפקת הכאב. עד כה דווח על מעל 200 נקודות רגישות אשר ממוקמות בגוף האדם. לאחר זיהוי הנקודה הרגישה, תוך כדי לחיצה עדינה עליה, מזיז המטפל את השריר למנח המקוצר והרפוי שלו תוך כדי הפעלת לחץ על הtt . במנח הרפוי המטופל צריך לדווח על ירידה של לפחות 70% בתחושת הכאב, השילוב של תחושת המטופל, הידע האנטומי והשריר שמטופל מגיעים למנח הטוב ביותר של שחרור הרקמה.
הבסיס הפיזיולוגי ותוצאות קליניות
הבסיס הפיזולוגי של השיטה מבוסס על איפוס היחסים בין טונוס השרירים הפועלים סביב המפרק, בין השריר שמבצע את הפעולה ובין השריר הנגדי לו האנטגוניסט. כאשר מתרחשת פציעה או כאב במפרק, השריר האגוניסט לדוגמה, בשריר ארבע ראשי בקדמת הירך הטונוס העצבי שלו עולה והוא נשאר מכווץ. החיישנים בתוך השריר “כישור השריר” מגבירים את הפעילות של המערכת העצבית . הדבר מוביל לכך שלאורך זמן גם השריר הנגדי, שריר הירך האחורי, גם מגביר את הטונוס שלו ומתכווץ. תופעה זו נקראת בשם strain counter-strain . מצב זה יכול להתרחש מייד לאחר טראומה למפרק או לשריר או כתוצאה מאימון יתר ויכול להמשך לאורך זמן ולעורר את הכאב גם הרבה זמן אחרי שהפגיעה ברקמה או במפרק חלפה. על מנת ל”רפא” מצב זה צריך למצוא את המנח התנוחתי של השריר או המפרק אשר “יאפס” את טונוס השריר ושל השריר הנגדי לו.
מחקרים פיזיולוגים בסיסים שבדקו את השפעת השיטה ברמה המדעית מצאו שלאחר הטיפול התרחשה עלייה משמעותית של בין10-20% בכוח השרירים שטופלו. מחקרים שבדקו את הפעילות העצבית לאחר הטיפולים הראו תוצאות חלקיות של ירידה בפעילות החשמלית במערכת העצבית.
מבחינה קלינית נערכו מספר מחקרים על ההשפעה של טכניקת הטיפול שהראו תוצאות טיפול מבטיחות: ירידה מיידית בכאב בקרב מטופלים שסובלים מנקע אקוטי בקרסול, כאבים בשריר הטרפז בצוואר, דלקת בפסיה פלנטרית ” דורבן” ועוד.
לשיטה יש מספר יתרונות העיקריים: האחד מדובר בשיטה עדינה ולא כואבת שמטרתה להרגיע את רקמת השריר ואת האות העצבי, לכן היא מתאימה לכל המטופלים, בעיקר כאלה עם כאב חזק ואקוטי ומטופלים עם כאב כרוני ששיטות טיפול אגרסיביות יותר כמו
דיקור וטיפול ברקמת הפסיה לא יעילות להם.
היתרון השני שהיעילות של השיטה הושוותה במספר מחקרים ליעילות של שיטות אחרות ונמצאה יעילות שווה אף לטכניקות טיפול אגרסיביות יותר כמו עיסוי עמוק .
היתרון השלישי שניתן לשלב אותה עם כל שיטת טיפול אחרת. לכן היא שיטה מומלצת להפחתת הכאב בתחילת כל טיפול בכאב מיופאציאלי.
מהלך הטיפול
מישוש למציאת נקודות רגישות (tt) באזור הכואב.
תוך כדי הפעלת לחץ על הנקודה, הזזת המפרקים באופן פסיבי לחלוטין לתנוחה מקלה. מציאת התנוחה מתבצעת על פי העיקרון שהיא צריכה להפחית את הכאב ב 70% .
לאחר מציאת התנוחה המקלה השארות בתנוחה כ 90 שניות.
החזרה פסיבית לתנוחה המוצא .
התרגול מתבצע כ 5 פעמיים.
תוצאות הטיפול הפחתה מיידית בכאב ב 30% כבר בטיפול הראשון.
מקורות נבחרים:
AM, Harlapur, B. Kage Vijay, and Chandu Basavaraj. “Comparison of myofascial release and positional release therapy in plantar fasciitis–A clinical trial.” Indian Journal of 4.4 (2010): 8.
Kelencz, Carlos Alberto, Victor Alexandre F. Tarini, and Cesar Ferreira Amorim. “Trapezius upper portion trigger points treatment purpose in positional release therapy with electromyographic analysis.” North American journal of medical sciences 3.10 (2011): 451
. Wong, Christopher Kevin. “Strain counterstrain: current concepts and clinical evidence.” Manual therapy 17.1 (2012): 2-8.