תמונה כתבותתופעת השמנת היתר בקרב ספורטאים מעוררת עניין בשנים האחרונות, שכן הספורט התחרותי דורש מהספורטאי יכולות גופניות קיצוניות. מבחינה פיזית הוא צריך להיות בכושר גופני גבוה על מנת לעמוד בקצב המהיר של המשחק ובעל מסה שרירית גדולה על מנת להיות מסוגל להתמודד עם ספורטאי היריב. יכולות פיזיות אלה אמורות לאפשר לו לצאת מהר מהמקום, לשנות כיוון ולנתר גבוה יותר. הדרישות הקיצוניות באות לידי ביטוי גם בתפקידים הדורשים פיזיות וכוללים מגע תכוף עם שחקן יריב כמו תפקיד הסנטר במשחק הכדורסל שצריך להילחם על עמדה מתחת לסל וצריך לסגור את שחקן היריב במאבק על כדור חוזר . לכן, שחקן בעמדת הסנטר צריך להיות בעיקר חזק יותר ויציב יותר משחקני היריב. דוגמה לשחקנים שצריכים להיות חזקים ויציבים הם שחקני הפוטבול אמריקאי, בעיקר שחקני הקו ההתקפיlineman שתפקידם להוות מעין חומה אנושית שתפקידה למנוע משחקני היריב לתקל את הקווטרבק.
אחת הדרכים המהירות להגדיל את היציבות ואת הכוח היא באמצעות העלאת משקל הגוף. ישנן שתי דרכים להעלות את מסת הגוף: האחת לעלות את מסת השריר שדורשת אימונים רבים בחדר כושר והשנייה מהירה יותר וקלה יותר היא העלאה ברקמת השומן וכאן מתברר שספורטאים רבים בוחרים את האופציה הקלה יותר .
התופעה שספורטאים שסובלים מהשמנת יתר, מעוררת עניין בשנים האחרונות. בארצות הברית, שבה 66% מהאוכלוסייה סובל מעודף משקל ו33% מוגדרים כשמנים, תופעה של השמנה בקרב ספורטאים מקצוענים גוררת ביקורת לגבי הגישה הסלחנית שמגלים אנשי הספורט והקהל כלפי הספורטאים שסובלים ממשקל יתר, כל עוד הם מבצעים היטב את תפקידם במגרש. רבים מהספורטאים, בעיקר בכדורגל האמריקאי, דוגלים בתפיסה “שאתלט בעל מידות גדולות הוא אתלט טוב” over size athletes is a good athletes לכן, שכיחות התופעה הולכת וגדלה. מחקרים שעקבו אחר מימדי שחקני הכדורגל האמריקאי הראו שב 30 השנים האחרונות משקל השחקנים עולה בהתמדה, בקרב כל השחקנים, אך בעיקר בקרב שחקנים בתפקיד lineman . המעקב מראה שבמהלך 30 השנים האחרונות עלה המשקל הממוצע של השחקנים בפוטבול האמריקאי בכ 40 פאונד, זאת לעומת עלייה של כ 5 ס”מ בגובה הממוצע. במחקר שהתפרסם בj of college health שבדק את אחוזי השומן בקרב שחקני הפוטבול הראה שכ 35% משחקני הפוטבול, ללא קשר לתפקיד בהם משחקים, סובלים מעודף משקל משמעותי ואחוז השומן הממוצע הוא 18%. בעיקר בקרב שחקנים בתפקיד lineman , שאצלם נמדדו אחוזי שומן בממוצע של 25%, רק לשם השוואה אחוזי השומן של שחקן בליגת נ.ב.א הוא 13% .
הסיבה להשמנה היא התפיסה הרווחת בקרב השחקנים עצמם שעודף משקל נותן יתרון. מסקר שנערך בקרב שחקני הפוטבול בקולג’ בשנתם הראשונה, הראה שכ 81% מהם רוצים להעלות את משקל גופם במהלך שנות הקריירה שלהם ולכן חלק גדול מעלייה במשקל מושגת על ידי עלייה במסת השומן.
אם כן, אם אכן השחקן משיג יציבות טובה יותר, אז מה הבעיה? הבעיה היא שספורטאי שסובל מהשמנה הגורמת למצב בריאותו להיות לקוי, מבצע במהלך האימונים והמשחקים מאמצים גופניים קשים מאוד. שילוב זה חושף את השחקן לסיכון בריאותי מוגבר ועל כך הביקורת הגדולה. מחקרים שעקבו אחר הפרופיל הרפואי של שחקני הפוטבול בעלי עודף משקל מצאו שרבים מהם סובלים מעלייה בלחץ הדם, עלייה בשומני הדם, כולסטרול גבוה , כושר גופני אירובי ירוד ועמידות גבוהה לאינסולין. כל אלה גורמים לעלייה בסיכון הבריאותי של הספורטאים.
אולם הביקורת הרצינית שמופנית לצוות הרפואי הינה הנזקים הבריאותיים ארוכי הטווח, שנמשכים שנים רבות לאחר שהשחקנים פרשו. מחקרים מראים שהסיכון של שחקני פוטבול ששיחקו בליגת NFL וסבלו מעודף משקל למות מהתקיף לב, גדול ב 56% מאשר לאוכלוסייה הרגילה. שחקנים אלה הם גם בעלי סיכון הגדול פי 6 לסבול ממחלת לב ביחס לאוכלוסייה באותו משקל . במחקר שהתפרסם בעיתון הרפואי היוקרתי ביותר, England journal of medicine New , נמצא שבעוד שרק 4% מכלל האוכלוסייה סובלים מדום נשימה בזמן שינה, בקרב שחקני הפוטבול עומד שיעור הסובלים על 30% . כאשר מדובר בשחקני הקו שיעור הסובלים עולה ל 85% וידוע שישנו קשר ישיר בין הפרעות נשימה בשינה לבין הסיכון ללקות במחלת לב.
אם ההשלכות ארוכות הטווח פחות מעניינות את הצוות הרפואי של הקבוצות הרי שגם מבחינה אורטופדית עודף המשקל של השחקן חושפת אותו לשיעור גבוה יותר של פציעות, בעיקר בחלק גוף תחתון. בסקירת ספרות שפרסם פרופ’ McHugh בנושא זה בBritish j of sport medicine נמצא שהסיכון של ספורטאי בעל עודף משקל לסבול מפציעה כגון נקע בקרסול גדול פי 3 מאשר של ספורטאי בעל משקל תקין. כן נימצא בקרב שחקני NBA שעלייה במשקל הגוף הינו גורם סיכון משמעותי לקרעים במניסקוס בברכיים.
לא רק שהשמנת יתר גורמת לספורטאי להיפצע יותר היא מעכבת באופן משמעותי את ההחלמה. מתברר שספורטאים בעלי משקל עודף נזקקו ל 50% יותר זמן התאוששות מאשר ספורטאים בעלי משקל תקין וגם לאחר תקופת התאוששות השחקנים המשיכו לסבול מחלק הסימפטומים כגון נפיחות , כך שלמעשה השחקן נעדר חלק גדול של העונה דבר הכרוך בפגיעה ביכולת המקצועית של הקבוצה ולהפסד כספי.
הסיבה לשיעור הגבוה של הפציעות הוא לאו דווקא עומס יתר על המפרקים, אלה מתברר ששחקנים בעלי עודף משקל סובלים משליטה שרירית ירודה וסבולת אירובית נמוכה, שמקשה עליהם לשלוט בגוף על מפרקי גופם בתנועות מהירות, לאורך זמן, ולכן הם נוטים להיפצע.
האם באמת יש בעודף ברקמת שומן יתרון פיזיולוגי ? התשובה היא לא.
מדובר רק בתפיסה רווחת בקרב חלק מהספורטאים. שחקנים בעלי אחוזי שומן גבוהים יותר השיגו תוצאות נמוכות יותר במבחני הזריזות והמהירות. הם כן היו בעלי כוח מרבי גדול , אבל שבדקו את הכוח באופן יחסי למשקל גוף, שזה מרכיב שמשפיע יותר על היכולת האתלטית, הם היו בנחיתות ביחס לספורטאים אחרים.
בתחום הכדורסל, ממחקר שבדק את אחוזי השומן בקרב שחקנים בליגות השונות, עולה ששחקנים בעמדת הסנטר בליגות באירופה, היו בעלי אחוז שומן ממוצע של 14% ואילו בליגת הנ.ב.א אחוז השומן הממוצע של הסנטרים עמד על פחות מ 10%. המשמעות היא שאתלט בעל אחוזי שומן נמוכים הוא אתלט טוב יותר שיכול להגיע לרמה גבוהה יותר.
נכון שהספורט המקצועני לעיתים משקף את התופעות הכלל עולמיות והשמנת יתר היא אחת מהן. אולם ספורטאים מקצוענים שמשתכרים כסף רב עבור יכולתם הספורטיבית אינם יכולים לנהל אורח חיים לא ספורטיבי. לא רק שזה מסוכן בריאותית ופוגע בקבוצה שלהם, זה בעיקר זלזול בקהל הצופים והאוהדים.