האם נעל ריצה בעלת סוליה עבה בולמת זעזועים טוב יותר?
מתוך אמונה שיש להן יכולת בלימת זעזועים טובה יותר, נעלי ריצה בעלות סוליה עבה הפכו בשנים האחרונות לקונצנזוס בקרב קהילת הרצים. אבל האם הן באמת עושות את העבודה בצורה טובה יותר? מחקר חדש ביקש לבדוק זאת, והתוצאות הן לא בדיוק מה שחשבתם
מבין כל התחומים של ענף הכושר המתרחב, אין ספק ששוק נעלי הריצה הוא השוק הדינמי ביותר וזה שעבר (ועודנו) את המהפכות הכי גדולות. הנה, רק לפני מספר שנים, בעקבות הוצאת הספר “נולדנו לרוץ”, נכנסה בסערה מהפכת הריצה היחפה שהביאה לשוק את נעלי הריצה המינימליסטיות.
סוג זה של נעלי ריצה, שהתאפיין במבנה בעל סוליה דקה וגמישה ללא כל תמיכה, אפשר לגוף לחקות באופן טבעי את סגנון הריצה היחפה, ועל ידי כך לנצל באופן מיטבי את יכולת בלימת הזעזועים הטבעית של הגוף.
עם זאת, בשנת 2022 בואכה שנת 2023, נראה כי מהפכה חדשה שוב מובילה לשינוי במבנה נעלי הריצה. במקום הנעליים המינימליסטיות, יותר ויותר רצים מאמצים סוג נעל השונה מהן ב-180 מעלות. העדיפות לנעלי ריצה מינימליסטיות פינתה את מקומה לטובת נעליים בעלות סוליה עבה. או בקיצור: נעליים מקסימליסטיות.
האויב הגדול של הרצים
הרעיון העומד מאחורי טרנד זה הוא שיפור ביכולת הנעל להפחית את הזעזועים הפועלים על הגוף בזמן המגע עם הקרקע, שכן במהלך הריצה, בניגוד להליכה, בשלב התנופה שתי הרגליים מתנתקות מהרצפה, דבר המגדיל משמעותית את עוצמת הזעזועים הפועלים על הגוף בזמן הנחיתה.
במילים אחרות, רץ חובב למרחקים ארוכים חשוף לעוצמת זעזועים השווה בממוצע לפי 3 ממשקל גופו. עוצמת הזעזועים עולה ככול שמהירות הריצה עולה ויכולה להגיע עד לפי 6 ממשקל הגוף בזמן ביצוע ריצה במהירות מרבית. זעזועים אלה נחשבים לאחד מהאויבים הגדולים של רצים, וכגורם הסיכון העיקרי להופעת פציעות או כאבים כמו שברי מאמץ, שחיקה או פגיעה בסחוס המפרקי, דלקות בכף הרגל ועוד.
הפחד הגדול מפציעות מהווה שיקול מרכזי בקרב רצים בבחירת נעלי ריצה. אם בעבר בלימת הזעזועים התרכזה ביכולת השיכוך של החומרים מהם בנויה הסוליה, כיום, למרות הצורה החיצונית המעט מגושמת של הנעל והמשקל המעט גבוה שלה באופן יחסי, נעלי ריצה בעלות סוליה עבה נותנות לרצים הרגשת ביטחון גבוהה יותר מאשר נעל בעלת סוליה דקה.
אולם, לזעזועים אותם סופג הגוף יש גם צד חיובי. בזמן הנחיתה והמגע עם הקרקע, הרקמות הפסיביות של פלג הגוף התחתון, בעיקר גיד אכילס והשרירים בחלק האחורי של השוק וקדמת הירך, נמתחות. המתיחה הפסיבית גורמת לשרירים לאגור אנרגיה אשר מנוצלת בשלב הדחיפה מהקרקע על מנת להתקדם.
למשל, כאשר גיד אכילס נמתח בזמן נחיתה הוא מפיק באופן פסיבי 30% מהאנרגיה המנוצלת בשלב האחרון של המגע עם הקרקע לשם דחיפת כף הרגל. מנגנון זה של מתיחה פסיבית ושחרור אנרגיה נקרא בשפה המקצועית Spring mass (קפיץ), הוא גם הסיבה שהשקעה באופן מלאכותי בהפחתת הזעזועים, יכולה לפגוע ביעילות מנגנון הריצה הטבעי של הגוף.
חקר הזעזועים
השאלה כיצד משפיעה נעל בעלת סוליה עבה על מנגנוני הריצה הטבעיים של הגוף, עמדה בבסיס מחקר שהתפרסם בכתב העת הנחשב Scientific Report. במחקר נבדקה עוצמת הזעזועים אותם סופג הגוף במהלך ריצה בקצבים שונים בקרב קבוצת רצים חובבים, אשר נעלו נעליים של חברת נעלי ריצה המוכרת בזכות הסוליה העבה שלה.
הנעל שעמדה בבסיס המחקר התאפיינה בסוליה בעלת עובי של 43 מ”מ באזור העקב ו-37 מ”מ במרכז הנעל ומשקלה היה 321 גרם. בתור קבוצת בקרה, נבחרה נעל ריצה של חברה מוכרת אחרת, בעלת עובי סוליה סטנדרטי: 33 מ”מ באזור העקב, 22 מ”מ במרכז, ובעלת משקל של 300 גרם. הרצים התבקשו לרוץ במהירויות שונות שבמהלכן נמדדו כוחות הזעזועים המופעלים על הקרקע.
תוצאות המחקר היו מפתיעות. מתברר שככול שהסוליה עבה יותר ובעלת יכולת שיכוך זעזועים טובה יותר, עוצמת הזעזועים אותם ספג הרץ דווקא עלתה. הדבר בלט במיוחד בריצה במהירות גבוהה. כך לדוגמא, במהירות ריצה של 14 קמ”ש, עוצמת הזעזועים שהגוף ספג הייתה גדולה ב-11% בנעל בעלת הסוליה העבה. במהירות נמוכה יותר של 10 קמ”ש, הקרובה יותר לביצועים של רץ חובב, נמדדה בנעל בעלת הסוליה העבה עוצמת זעזועים הגבוהה ב6%.
החוקרים מסבירים את התוצאות לא בהבדלים ביכולת בלימת הזעזועים של הסוליה עצמה, אלא דווקא בהבדל בתגובת הגוף לעובי הסוליה. כאמור, ריצה עם נעל בעלת סוליה עבה ויכולת שיכוך זעזועים גבוהה, המובילה לנחיתה רכה, גורמת לירידה ביכולת הגוף לאגור את האנרגיה הפסיבית בזמן נחיתה, מה שמוביל בתגובה לעלייה בנוקשות של השרירים והגידים.
במקרים אלה הגוף מנסה כפיצוי להגביר את פעולתו של מנגנון ה-Spring Mass, לכן התוצאה הכללית היא הגדלת עוצמת הזעזועים אותם סופג הגוף.
הדבר דומה לתופעה של ריצה בחוף הים על חול רך ועמוק. כתוצאה מיכולת בלימת הזעזועים הטובה של החול, על מנת לשמור על אותו קצב הריצה ולא לשקוע בחול, וגם על מנת לא להשקיע יותר מדי אנרגיה אקטיבית של השרירים, מערכת העצבים מקשיחה את השרירים ואת הגידים. כך השרירים יכולים לאגור את האנרגיה הפסיבית בזמן הנחיתה, על מנת שתשמש את הגוף לדחיפה קדימה.
מחקר זה מצטרף לשורה של מחקרים שמראים שהדרך היעילה ביותר להתמודד לאורך זמן עם “האויב” של הרצים, אינה טמונה לאו דווקא בשימוש באמצעים חיצוניים כמו נעלי ריצה בעלת יכולת שיכוך טובה או מדרסים, אלא על ידי שימוש במנגנון הפיזיולוגי של הגוף.