
ריצת המרתון הפכה בשנים האחרונות מסמל למאמץ גופני קשה, למאמץ שבאמצעות אימון מתאים כל אחד יכול להתמודד אתו. מחקרים אחרונים מראים שלא לשווא היא נחשבת לאתגר סוחט ושהמאמץ הממושך עלול לגרום נזק ללב.
ריצה באופן מבוקר למשך כשעה מספר פעמים בשבוע הינה פעילות גופנית הדורשת כושר גופני גבוה ולכן השפעותיה הבריאותיות על הלב הן רבות. היא משפרת את תפקוד הלב, מגדילה את קוטר עורקי הלב, משפרת את פרופיל גורמי הסיכון, מורידה את הכולסטרול הרע ומעלה את הכולסטרול הטוב. מקטינה את הסיכון להשמנה. התוצאה ירידה משמעותית בשכיחות אירועי הלב והעלייה בתוחלת החיים.
בעבר ריצת המרתון סימלה מאמץ גופני בלתי אפשרי, מיתוס שלווה את הריצה החל מהולדתה ונתן לה את שמה: האגדה מספרת על שליח היווני שרץ מעיר מרתון לאתונה כ-40 ק”מ בלי הפסקה לבשר על ניצחון הקרב ומיד לאחר שבישר על הניצחון, התמוטט ומת.
בשנים האחרונות יותר ויותר רצים חובבנים כולל רצים בגיל מבוגר שמתאמנים באופן מסודר מגדילים את הקיף האימונים, אינם חוששים מהאתגר ומשלימים בהצלחה את ריצת המרתון. בעשורים האחרונים הפופולריות של ריצת המרתון עלתה באופן משמעותי לדוגמה: בארה”ב בשנת 1976 היו כ- 25,000 רצי מרתון , ואילו בשנת 2009 מספר הרצים גדל פי 20 לכ- 470,000 רצים.
הגידול המשמעותי במספר הרצים, מלמד מצד אחד שהמאמץ הגופני הכרוך בריצה הוא אפשרי, אבל מצד שני מצטברים יותר ויותר נתונים על מידת השפעה של הריצה. אם בשנים הקודמות עיקר החשש והסיכון הגופני היה מגרימת נזק לברכיים, לגב ולהופעת כאבי שרירים או גידים בזמן הריצה, בשנים האחרונות הנתונים מראים שריצה הממושכת של בין 3 ל-4 שעות עלולה לפגוע דווקא בלב.
האם ריצת מרתון מגבירה את הסיכון להתקפי לב בזמן הריצה? כתוצאה מהמספר העולה של הרצים חלה עלייה ניכרת במספר אירועים בהם רצים לוקים באירוע לבבי בזמן הריצה. הנחה היא שבין 6-8 רצים מכלל הרצים שמשתתפים בכל ריצות המרתון בארה”ב במשך שנה ימותו כתוצאה של אירוע לבבי בזמן הריצה. בעקבות עלייה במספר אירועי הלב בוצעו מספר מחקרים אשר בדקו האם ריצת המרתון מגבירה את הסיכון ללקות באירוע לבבי, כתוצאה מחסימה בעורקי הלב. מתברר שהסיכון לאירוע לבבי בזמן ריצת מרתון הוא נמוך מאוד. הריצה הממושכת אינה מגבירה את הסיכון לאירוע הלבבי בהשוואה לביצוע כל פעילות גופנית אחרת. העלייה בספר המקרים קשורה לעלייה המשמעותית במספר הרצים ולא לעלייה בסיכון כתוצאה מהריצה עצמה.
האם ריצת מרתון עלולה לפגוע בשריר הלב? בשנים האחרונות מצטברות יותר ויותר הוכחות שהמאמץ הכרוך בריצה למשך כ3 שעות, עלול לגרום לנזק לשריר הלב. מתברר שלאחר הריצה נמצאו בקרב חלק ניכר מרצי המרתון, בדם רמות גבוהות של חומרים המעידים על נזק שנגרם לשריר הלב (רמות גבוהות של טרופונין) בדומה לרמות שנמדדות במצבים של פגיעה בשריר הלב שנגרם כתוצאה מהתקף לב. במקביל, בבדיקות הדמיה (אקו לב) שבוצעו מיד בסיום הריצה נמדדה פגיעה בכושר ההתכווצות של הלב בעיקר בחדר ימין. שני ממצאים אלה מלמדים שאם בעבר היה מקובל לחשוב ששריר הלב, בשונה משרירי השלד, מוגן בזמן מאמץ מפני ביצוע של עומס יתר בזמן מאמץ ממושך הרי מחקרים עדכניים מראים שבזמן מאמץ בדרגת קושי קשה (בקצב לב גבוה) של מספר שעות כן מופעל עומס יתר על שריר הלב שגורם לפגיעה בשריר עצמו. בעוד שהצד השמאלי של הלב שתפקידו להזרים את הדם לגוף, ולכן הוא בנוי מרקמה שרירית עבה, מסוגל לעמוד בעומס המופעל בריצה, הצד הימני של הלב שתפקידו להזרים את הדם בלחץ נמוך יותר לריאות, ולכן הוא בנוי מרקמה שרירית דקה, מתקשה לעמוד בעומס המופעל בזמן הריצה והלחץ שמפעיל הדם על דפנות החדר לאורך זמן פוגע בסיבי השריר ובתגובה מתחיל תהליך דלקתי שעלול לגרום לשנות את מבנה רקמת שריר הלב .
ההשפעות הארוכות טווח של תהליך זה עדיין לא ברורות, אולם מתברר שמעקב במשך 10 שנים אחרי משתתפי מרתון ברצלונה מצא ששיעור הפרעות הקצב הקלות, הקשורות לפגיעה בצד הימני של הלב היה גדול פי 4 בהשוואה לאנשים לא מאומנים. בנוסף נמצא אחוז גדול יותר בקרב הרצים אשר סובלים היצטלקות (פיברוסיס) של שריר הלב בהשוואה לאוכלוסייה הרגילה. חשוב לציין שאין קשר בין רמת הכושר הגופני של הרצים לבין הסיכון להופעת הפגיעה בשריר הלב.
לסיכום, ריצה הינה פעילות בריאה, אולם מאמץ ממושך של 3 עד 4 שעות עלול לגרום לפגיעה בשריר הלב. לגבי ההשפעות הארוכות טווח של הפגיעה אין עדין נתונים. אבל כן מומלץ: לבצע בדיקת לב במאמץ כל שנה, לאפשר תקופת התאוששות ללב של מספר שבועות לאחר הריצה ולהימנע מאימונים אינטנסיביים, לא לבצע ריצות מרתון עוקבות בהפרש של לפחות 3 חודשים ולהימנע מריצה בתנאי מזג אוויר קשים דבר שעלול להגביר את העומס על הלב.