החילוף מנצח – רגליים טריות בקבוצות מנצחות

מה יותר יעיל להצלחת קבוצת כדורסל? הישענות על מספר מצומצם אך איכותי של שחקנים או שימוש נרחב יותר בשחקני הספסל?
מתברר שהאיכות לא תמיד מנצחת.
ההצלחה  והציפיות של האוהדים מקבוצת הכדורסל תלויה רבות בתקציב השנתי שלה. תקציב גדול מאפשר גם לרכוש שחקנים איכותיים ויקרים וגם לבנות סגל רחב של מספר שחקנים מובילים. אולם, בליגה הישראלית וגם באירופה התקציב של רוב הקבוצות מוגבל, מה גם שלרוב קיים פער איכות גדול בין השחקנים הזרים לבין השחקנים המקומיים וההיצע של השחקנים המקומיים ברמות הגבוהות מוגבל.
השאלה שהרבה מאמנים ומנהלים מתלבטים בה האם לבנות סגל איכותי אך קצר של 6-7 שחקנים שישחקו את רוב דקות המשחק המשמעותיות ולהשתמש רק בשעת הצורך בשחקני הספסל, מתוך הנחה ששימוש בשחקני הספסל עלול לפגוע משמעותית בביצועי הקבוצה או לחלק את התקציב בצורה שוויונית יותר ולבנות סגל פחות איכותי אבל שיכלול מספר שחקנים גדול יותר ויאפשר שיתוף של 8-9 שחקנים בזמן משחק, גם בהנחה שחמשת השחקנים המובילים הם פחות איכותיים?
בחירת אסטרטגיה זו מתבצעת לרוב בהתאם לתפיסת המאמן שכן למאמני כדורסל מיוחסת השפעה רבה על הצלחת הקבוצה ביחס למשחקי כדור אחרים. תפקיד המאמן הוא מורכב, הוא כולל את בניית הקבוצה, אימון השחקנים, ביצוע שינויים טקטיים במהלך המשחק עצמו ובעיקר ביצוע חילופי שחקנים.
במהלך השנים פיתחו מאמני הכדורסל אסטרטגיות שונות לגבי חילופים. מצד אחד יש מאמנים כמו מייק ששבסקי, המאמן האגדי של אוניברסיטת דיוק בשנים האחרונות, מאמן של נבחרת ארצות הברית (dream team), שדוגל ברוטציה מצומצמת בין השחקנים. מצד שני יש מאמנים כמו ריקי פטינו מאוניברסיטת קנטקי, אשר במהלך המשחק הולך לעומק הספסל ומשתמש בסגל שחקנים רחב לעיתיים מעל עשרה.
השיקולים הטקטיים בהישענות על סגל  שחקנים רחב ובביצוע חילופים רבים הם: הימנעות מבעיית עברות של הכוכבים, שמירה של שחקנים טריים בדקות הכרעה, הכנסת יותר שחקנים למשחק מה שמגדיל את האפשרויות לשינויים טקטיים תוך כדי משחק והורדת הלחץ והמתח בקבוצה בשל חלוקת דקות משחק. המאמנים אשר דוגלים ברוטציה קצרה עושים זאת מתוך ראייה שרוטציה קצרה שומרת על איכות המשחק של הקבוצה, ככול שההרכב של הקבוצה אחיד יותר ומשחק זמן רב יותר על מגרש, נוצרת כימייה טובה יותר ותיאום טוב יותר בין השחקנים ולכן איכות המשחק עולה. לעתים חילופים רבים עוצרים את המומנטום של הקבוצה ומוציאים מריכוז את השחקנים  המובילים.
על השאלה איזו אסטרטגיית חילופים יעילה יותר עונה מחקר חדש שבוצע על ידי Daniel Clay מאוניברסיטת מישיגן ופורסם בירחון international journal of performance analysis in sport . במחקר ניתחו החוקרים 7,154 משחקי כדורסל בליגה הסדירה של המכללות בארצות הברית,NCAA. במחקר מיינו את הקבוצות על פי כמה שחקנים נטלו באופן משמעותי חלק במשחק הקבוצה מעל 10 דקות. מבחינה סטטיסטית הם נטרלו משתנים כגון מרכיבים של איכות הקבוצה (דירוג גבוה יותר) או בעיות של עברות שעלולים להשפיע על החילופים ובחנו כיצד משפיע שיתוף השחקנים על מספר רב של משתנים הקובעים את יכולת הקבוצה כגון: אחוזי קליעה, מספר כדורים חוזרים ועוד.
תוצאות המחקר מראות ששימוש במספר שחקנים גדול ברוטציה, בממוצע 8 שחקנים, באופן קבוע מגדיל את סיכויי הקבוצה לנצח, ואילו רוטציה קטנה של 7 שחקנים עלולה לפגוע ביכולת הקבוצה.
הסיבה מדוע שיתוף של יותר שחקנים הוא יעיל יותר תלוי בדרישות הפיזיולוגיות במשחק. אומנם במהלך המשחק שחקן רץ בין 6-7 ק”מ בממוצע, פחות משחקן כדורגל ממוצע שרץ מעל 10 ק”מ, אבל משחק הכדורסל דורש משחקנים בעלי מבנה גוף גדול וגובה ממוצע של כמעט 2 מטר יכולות מתפרצות מרביות: יכולת ניתור אנכית מרבית של מעל 70 ס”מ לצורך קפיצה לריבאונד או ניתור לצעד וחצי וגם יכולת כוח מתפרץ אנכית של יציאה מהירה מהמקום והשחקנים צריכים לבצע את התנועות האלה בתדירות גבוהה מאוד. מחקרים מראים ששחקן כדורסל מבצע במהלך המשחק כ 1000 תנועות שינוי כיוון, בממוצע כל 2 שניות. שחקן כדורסל מבצע בממוצע כ 120 ספרינטים, ש 95% מהם נמשכים פחות מ 4 שניות וזמן המנוחה ביניהם בממוצע 21 שניות.
מעקב לאורך השנים אחר נתוני שחקני הכדורסל באירופה מראה שהחל משנת 2000 שבו שעון ההתקפה קוצר ל 24 שניות וזמן מעבר החצי קוצר ל 8 שניות, הדרישות הפיזיולוגיות מהשחקנים השתנו. מעקב שערך הפיזיולוג הקנדי cormery Bופורסם ב British journal of medicine מראה שמשחק הכדורסל, כתוצאה משינוי החוקים, הפך למהיר מאוד וזמן ההתאוששות של השחקנים בין המהלכים השונים התקצר מאוד, מה שגורם להתעייפות מהירה יותר של השחקנים אשר לאורך זמן יתקשו לשמור על יכולתם ללא מנוחה. זאת אומרת שהשחקנים המובילים של הקבוצה, על מנת להציג יכולת גבוהה לאורך זמן, זקוקים למנוחה.
נקודה נוספת הקשורה ליכולת הגופנית של שחקני הספסל. במחקר בודד, עד כה, שפורסם ב European journal of applied physiology בדקו קבוצת חוקרים מיוון, בראשותו של ד”ר Galazounas, כיצד משפיע זמן הישיבה על הספסל על יכולתם הגופניות של שחקני הכדורסל. הם השוו את היכולות של השחקנים כגון: ניתור אנכי וריצה כאשר הם בוצעו בפרקי זמן שונים לאחר החימום המקובל בכדורסל. החוקרים מצאו שהישיבה על ספסל פוגעת בצורה משמעותית ביכולת של השחקן להציג יכולות גופניות, כך לדוגמה כעבור כ 10 דקות היכולת של השחקן לנתר יורדת ב 8%, כעבור 20 דקות היכולת יורדת בכ 20% וכעבור 30 דקות יכולת זו יורדת בכמעט 30%. לכן ,שימוש מועט בספסל גורם לכך ששחקני הספסל עולים למגרש ומתקשים להציג את יכולתם, שיתוף תכוף יותר גורם לכך ששחקני הספסל “חמים” יותר וקל להם לאורך זמן להיכנס למשחק.
נתונים פיזיולוגים אלה מחזקים את נתוני המחקר המקיף של Clay שמצאו שקבוצות שהשתמשו במספר שחקנים גדול יותר באופן קבוע לאורך המשחק היו טובות יותר בפרמטרים הגנתיים כגון: כדורים חוזרים בהתקפה ובהגנה שבהם השחקנים נדרשים לרגליים טריות וידיים מהירות. לעומתם, קבוצות שהשתמשו בפחות שחקנים היו טובות יותר בהתקפה והציגו אחוזי קליעה טובים יותר ופחות איבודי כדור. אולם המחקר מצא ששימור היכולת ההגנתית לאורך זמן על ידי חילוף שחקנים, יעיל יותר לקבוצה מאשר שמירה על יכולת התקפית.
למרות שהמאמנים והצופים רוצים לראות יותר זמן את הכוכבים על המגרש מנצחים את המשחק עבור קבוצתם, דווקא לתת להם דקות מנוחה במהלך המשחק, למרות שהדבר יכול לפגוע זמנית ביכולת הקבוצה, מגדיל את הסיכויים להצלחה. מה גם שמבחינה כלכלית, כמו בשווקים אחרים גם בכדורסל ,עדיף להשקיע את הכסף במספר שחקנים גדול ולא רק במספר מצומצם של כוכבים. שהרי תמיד הקבוצה היא זו שמנצחת.