למרות השכיחות הגבוהה של פציעות בשרירים, עדיין ישנם חילוקי דעות מתי צריך להתחיל לאמן את השריר. מחקר חדש מראה שככל שמתחילים מוקדם יותר החזרה לפעילות מהירה יותר
שרירי השלד מרכיבים כ 40-50% ממשקל גופנו ותפקידם הוא להניע ולייצב את השלד. השרירים הם הרקמה הדינמית ביותר בגוף, מצד אחד כבר לאחר חודש של אימונים הם משפרים את תפקודם ומעלים באופן משמעותי את המסה שלהם מצד שני באותו פרק זמן במצב של חוסר תנועה מוחלט הם מאבדים משמעותית מהמסה שלהם.
השרירים הם בעלי מבנה אנטומי ייחודי כמעיין “חבל”, הם מורכבים משילוב של מספר רב של יחידות כיווץ זעירות הבנויות מחלבונים וכיווץ קטן שמתרחש בכל יחידה, כאשר ישנן אלפי יחידות, מאפשר יצירה של כוח גדול בכל כיווץ. סיבים אלה עטופים במספר שכבות של רקמת חיבור קשיחה ומעטפת זו מאפשרת לשריר לעמוד בעומסי מתיחה גבוהים הנדרשים בזמן ביצוע פעילות ספורטיבית.
יכולת ההסתגלות המהירה של השרירים לעומסים המכאניים שמופעלים עליהם נובעת כתוצאה מאספקת הדם העשירה שלהם שמקנה להם את צבעם האדום. ככל שהרקמה בגוף עשירה יותר בכלי דם, כך קצב חילוף החומרים של הרקמה גבוה יותר, החשיפה שלה להפרשת הורמונים מטבולים ואספקת החמצן אליה גדולה יותר. ריבוי כלי הדם בשרירים מאפשר לשרירים, בניגוד לרקמות אחרות, להגדיל את אספקת הדם בזמן מאמץ גופני עד פי 20 מאשר במנוחה.
קרע בשריר
לעיתים, כתוצאה מכך שהשרירים צריכים לעמוד בעומסים גבוהים בזמן ביצוע פעילות ספורטיבית מאומצת לדוגמה: ניתור על רגל אחת או בעיטה בכדור או שינוי מהירות בזמן ריצה, עומסים שבקרב ספורטאים יכולים להגיע עד פי 8 ממשקל הגוף כאשר הם מופעלים בזמן קצר מאוד של עשיריות השנייה, עלולים לגרום לכך שהכוח המכאני החיצוני המופעל על השריר הוא גדול יותר מיכולת הכיווץ הרגעית של השריר, התוצאה היא היווצרות של קרע בסיבי השריר. בדיוק כמו חבל שנמתח בחוזקה וחלק מהסיבים נקרעים.
פציעה בשרירים היא הפציעה השכיחה ביותר בקרב העוסקים בספורט, על פי מחקרים בקרב ספורטאים מקצוענים בין 20-50% אחוזים מכלל הפציעות מקורן בשרירים. פציעות אלה שכיחות גם בקרב ספורטאים חובבנים בעיקר מגיל 40 כתוצאה מהירידה הטבעית ביכולת השרירים לעמוד בעומסים. קרעים בשרירים מתרחשים במהלך הפעילות הספורטיבית, בזמן ביצוע תנועה חדשה שמלווה בכאב חד ולרוב מלווים בהרגשה של מכה חזקה בשריר. בדקות ומספר ימים לאחר הפציעה מופיע כאב בזמן מתיחה של השריר, לעיתים מופיעים באזור הפגוע נפיחות וסימנים של שטפי דם לאורך מספר שבועות של בין 3-6 שבועות וישנה הגבלה משמעותית בביצוע מאמצים בשל הכאב. החשש הגדול הוא חזרה לפעילות מוקדם מידיי זאת מכוון שלאחר החזרה לפעילות גופנית ישנו סיכון גבוה בין (% 20 ל-30%) להתרחשות קרע חוזר באותו שריר בפרק זמן של עד 3 חודשים לאחר החזרה לפעילות ספורטיבית מלאה.

גישות שונות
למרות השכיחות הגבוהה של פציעות אלה, עדיין למרבה הפלא יש בתחום רפואת הספורט חילוקי דעות בנוגע לגישה הטיפולית המומלצת. שכן, יש הטוענים שלאחר הקרע בשריר מומלצת מנוחה מוחלטת לפרק זמן של כשבועיים. ההיגיון מאחורי גישה זו הוא שמסתמכים על יכולת ההסתגלות של השרירים שכתוצאה מאספקת הדם הגבוהה וקצב המטבוליזם הגבוה שלהם ישנה יכולת בנייה מחדש וקצב התאוששות גבוה ולכן, אין צורך לבצע פעילות גופנית שמגבירה את זרימת הדם לאזור ותאיץ את תהליכי הריפוי. לא רק זאת , ביצוע פעילות אפילו הקלה ביותר, בשבועיים שלאחר הפציעה עלולה לגרום לעומס מכאני מיותר על סיבי השריר הקרועים ובכך אף לעכב את תהליכי הריפוי.
מנגד, יש הטוענים שכבר לאחר 3 ימים מומלץ להתחיל להפעיל את השרירים בצורה מדורגת. גישה זו מתבססת על העובדה שחוסר בפעילות של השרירים גורם להחלשות של השריר כולו, דבר המגביר את הסיכון לקרעים חוזרים לאחר התאוששות השריר והחזרה לפעילות. בנוסף, גישה זו טוענת שמבחינה פיזיולוגית עומסים מבוקרים שמופעלים על סיבי השריר בזמן התאוששות נמוכים מאוד ביחס ליכולת השריר ולכן אינם מעכבים את תהליכי הריפוי.
המלצות חדשות
תשובה לשאלה מהו הטיפול המומלץ התפרסמה רק לאחרונה במחקר שפורסם בעיתון הרפואי היוקרתי ביותר New England journal of medicine . במחקר בדקו, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קופנגהגן בראשותה של ד”ר מוניקה בייאר, מהו התהליך השיקומי היעיל ביותר לאחר קרע בשריר. הם השוו בין שתי קבוצות של ספורטאים חובבים אשר סבלו מקרע באחד משרירי הרגליים כתוצאה מפעילות ספורטיבית. הנבדקים חולקו לשתי קבוצות שעברו את אותו תהליך שיקומי. בשבוע הראשון ביצוע מתיחות סטטיות, בשבוע השני ביצועו כיווצים איזומטרים (כיווץ ללא תנועה) , בשלב הבא ביצעו תרגילי חיזוק דינמיים (כיווץ השריר תוך כדי תנועה במפרק) ובשלב הרביעי ביצעו חיזוק שרירים במהירות איטית ובהתנגדות גבוהה תוך דגש על כיווץ איטי בזמן שהשריר מתארך (כיווץ אקצנטרי). ההבדל היחידי בין שתי הקבוצות היה שקבוצה אחת התחילה את התהליך השיקומי 48 שעות לאחר הפציעה לעומת הקבוצה השנייה שהתחילה את התהליך השיקומי 9 ימים לאחר הפציעה.
תוצאות המחקר הראו את היעילות של ההפעלה המוקדמת. זמן החזרה לפעילות מלאה התקצר בכרבע ועמד בממוצע על 62 יום בהשוואה ל 83 יום בממוצע שנדרשו לקבוצת ההתאוששות המאוחרת. מה עוד, שלא נמצא הבדל בין הקבוצות בשיעור הפציעות החוזרות, כך שניתן לסכם שהתחלת תרגול מהירה לאחר קרע בשריר מקצרת משמעותית את ההחלמה ולא גורמת לעלייה בשיעור הפציעות החוזרות.
עוד מתברר, שהסיבה שתרגול מוקדם יעיל יותר, אינה קשורה להתאוששות מהירה יותר של החלבונים המתכווצים של השרירים שהם בעלי יכולת התאוששות גבוהה מאוד. הסיבה קשורה דווקא למעטפת החיבור שעוטפת אותם. רקמה זו שאינה עשירה בכלי דם, תלויה בתהליכי הריפוי שלה בעומס המכני שמופעל עלייה. מתברר שתרגול מוקדם שמפעיל עומס מכני על הרקמה, לדוגמה מתיחות שעד כה לא היה מומלץ לבצע אותן בשל החשש שימתחו את סיבי השריר ויעכבו את תהליכי האיחוי, דווקא עומס זה גורם לתהליכי בנייה מואצים ויצירה של קשרים כימיים בין המבניים השונים שלה ועל ידי כך היא משפרת משמעותית את היכולת שלה לעמוד בעומסים מכניים. זאת לעומת התחלת תרגול מאוחרת אשר אולי לא מעכבת את תהליכי הריפוי של רקמת השריר המתכווצת אבל בהחלט מעכבת את היכולת של רקמת החיבור להתאושש והיא נחלשת.
נפצעתם בשרירים? כך תתרגלו נכון:
מייד לאחר הפציעה מומלץ לקרר את המקום עם קרח כ 10 דקות, לסירוגין, מספר פעמים ביום.
לחבוש בחבישה קלה את השריר.
לנוח ולשכב כאשר השריר הפגוע מעט מורם.
שלב 1
יומיים עד שבוע לאחר הפציעה: מומלץ לבצע מתיחות סטטיות לשריר הפצוע 3 פעמים ביום למשך 30 שניות כל פעם. למתוח עד לרמת כאב נסבלת.
שלב 2
2-4 שבועות לאחר הפציעה: ביצוע כיווצים סטטים ( איזומטרים) בתכיפות יום יומית. לבצע על פי כאב נסבל ובהדרגה להגביר את משך התרגול מ 6 שניות עד ל 40 שניות ולהגדיל בהדרגה את הזווית במפרק התרגול.
שלב 3
כיווצים דינמיים לאורך כל טווח התנועה: לאחר שביצוע כיווצים סטטיים לא גורם לכאב. ניתן לעבור לשלב הבא כיווץ דינמי לאורך כל טווח התנועה של השריר. יש להתחיל מהתנגדות נמוכה ובהדרגה להגדיל את התנגדות. יש לבצע 3 פעמים בשבוע עם יום מנוחה לסירוגין.
שלב 4
תרגול איטי בהתנגדות גבוהה עם דגש על השלב האקצנטרי:
לאחר הגברת ההתנגדות בתרגול, ללא כאב, יש לבצע תרגול בהתנגדות גבוהה, בקצב איטי כאשר הדגש הוא על כיווץ איטי תוך כדי הארכה של השריר (כיווץ אקצנטרי). לדוגמה: בזמן ביצוע כפיפת ברך בעמידה, לבצע את שלב הכיפוף בצורה איטית.
בשלב הבא, כאשר התרגול מתבצע ללא כאב, ניתן לחזור בהדרגה לפעילות ספורטיבית כמו ריצה קלה, ביצוע שינויי כיוון ובהדרגה להגביר את מהירות ומשך התרגול.
חשוב לזכור שלמרות היעילות של התוכנית המומלצת מדובר בהנחיות כלליות בלבד והתוכנית אינה מתאימה אישית לכל אחד. לכן, במקרה של פציעה בשריר מומולץ להתייעץ עם פיזיותרפיסט בנוגע לתוכנית תרגול מתאימה.