הפתרון הפשוט לבעיות ברגל – שיאפשר לנו לרוץ כמו הילדים באפריקה
לילד יש כף רגל שטוחה? אצבעות כף הרגל של הילדה נוטות הצידה? לפני שאתם רצים להתאים להם מדרסים, או לקנות להם נעליים יקרות עם תמיכה אורתופדית מסיבית – יש פתרון פשוט יעיל יותר

מי מאיתנו, ההורים, לא סוקר בלי הרף את מבנה גופו של ילדנו? אנו עוקבים בדאגה אחרי תהליך הגדילה וההתפתחות של השלד שלהם, שמים לב לכל שינוי ביציבה ובאיכות התנועה שלהם – הרבה יותר ממה שאנו שמים לב לגופנו. אחד האזורים שממקדים הרבה תשומת לב לאורך תקופת הילדות וגיל התבגרות הוא אזור כף הרגל. יש שתי סיבות לכך. הראשונה: יש הבדלים תהומיים במבנה כף הרגל בקרב אנשים שונים. למעשה, אצל כמעט 50% מאוכלוסייה יש לכף הרגל שונות מבנית לעומת הנורמה. לפעמים זו קשת גבוהה מדי, לפעמים דווקא שטוחה מדי. וזה קורה במספרים גדולים יותר אצל ילדים מאחר שכפות הרגליים שלהם לא גמרו להתפתח.
הסיבה השנייה: כף הרגל היא נקודת המפגש שלנו עם הקרקע. היא נושאת מלמעלה את כל משקל הגוף, ובחלקה התחתון צריכה להתמודד עם הקרקע הקשיחה. לכן, כף הרגל חשופה יותר מכל איבר בגוף לעומסים ולזעזועים. וכשיש שונות במבנה כף הרגל, פעמים רבות עולה חשש שהמצב יוביל לפגיעה במפרקים אחרים – הברכיים והגב למשל. זה גורם לכך שהורים רבים משקיעים הרבה כסף בקניית נעליים אורתופדיות ובהתאמת מדרסים.
האינסטינקט ההורי לתת מיד תמיכה חיצונית לכף הרגל נובע גם מכך שהיא נתפסת כאיבר פסיבי. כאשר אנו מסתכלים על כף הרגל, אפשר להבחין בבירור בשני דברים. ראשית, בניגוד למפרקים אחרים בגופנו היא אינה “עשירה” ברקמה שרירית, ולכן ההנחה היא שאם אין רקמה שרירית שתתמוך בעצמות, כדאי לספק תמיכה חיצונית. הסיבה השנייה היא שכף הרגל בנויה ממספר קשתות, ולעיתים נדמה שהן “קורסות” תחת משקל הגוף ולכן חשוב לתת להן תמיכה.

מבנה דינמי
כמו במקרים רבים אחרים שקשורים להורות, הדאגה כנראה מופרזת. בניגוד גמור להתרשמות החיצונית שמדובר באיבר רעוע, חשוב להבין שמבנה הקשתות בכף הרגל ייחודי לבני האדם, והוא דינמי מאוד. הקשתות משמשות כמעין בולמי זעזועים, כמו קפיץ אשר בזמן מגע עם הקרקע נמתח, אוגר אנרגיה ועוזר בדחיפת הרגל קדימה. המנגנון הזה עוזר בתפקוד של כף הרגל בחיי היום־יום ואחראי על עשרה אחוזים מכל האנרגיה של הגוף בזמן ריצה. לכן, ביטול המנגנון על ידי תמיכה חיצונית עלול דווקא לפגוע.
יש לסייג: בגיל מבוגר, כאשר כף הרגל כבר עברה במהלך השנים שינויים מבניים, ויכולת ההסתגלות שלה לעומסים נמוכה יותר, בחלק קטן מהמקרים יש הצדקה לשימוש בתמיכה אורתופדית. אלא שבשנים האחרונות התפיסה הגורפת של מתן תמיכה חיצונית לכף הרגל מחלחלת גם לגילים הצעירים, ומחקרים מראים שזו פשוט טעות: שימוש בנעליים תומכות או במדרסים עלול לגרום דווקא לעלייה בשכיחות הליקויים המבניים. ואם בעבר חשבו שהתפתחות הקשתות בכף הרגל של ילדים מתרחשת עד גיל שש, הרי שכיום מראים מחקרים כי כף הרגל מתפתחת עד גיל עשר.
בנוסף נמצא כי מבנה כף הרגל אינו קבוע, אלא דינמי. זאת אומרת שיש השפעה של שרירי כף הרגל על המבנה של עצמות כף הרגל, והיא הרבה יותר משמעותית משחשבנו. לכן, על מנת לשמור על התפתחות תקינה של כף הרגל ועל התפקוד שלה, אין כלל צורך בשימוש באמצעים אורתופדיים, ועדיף דווקא שהילדים יהיו יחפים או ינעלו נעליים פשוטות ביותר, ללא תמיכה.
כך, במחקר ראשון מסוגו שהתפרסם לפני שנתיים במגזין הרפואי היוקרתי Nature, חוקרים השוו בין מבנה כף הרגל של ילדים מדרום אפריקה, אשר מסתובבים בשעות הפנאי שלהם יחפים, לבין קבוצת גיל דומה של ילדים מגרמניה, אשר נועלים נעליים ברוב שעות הפנאי. המחקר מצא שמסת השרירים המייצבים בכף הרגל של הילדים מאפריקה הייתה גדולה משמעותית מזו של הילדים מגרמניה. אולם התברר שלא רק השרירים הגיבו להליכה היחפה: היא גם גרמה לשינויים מבניים חיוביים ומשמעותיים בכף הרגל. גובה הקשת בכף הרגל של הילדים מאפריקה היה גדול יותר ב-20%, ולכן נמצאה שכיחות נמוכה יותר של מבנה רגל שטוחה. גם מבנה האצבעות, בעיקר הבוהן, היה ישר יותר. כל אלה הראו שהליכה יחפה והיעדר תמיכה אורתופדית גורמים להתפתחות תקינה יותר של כף הרגל בגילים שש עד 16.
ומתברר שיש השפעה גם על הביצועים. מחקרים נוספים בחנו את היכולות הגופניות של ילדים בגילים שונים שהלכו יחפים לעומת בני גילם שנעלו נעלי ספורט. הממצאים: היכולות הגופניות של הילדים שבשעות הפנאי הלכו יחפים, היו טובות יותר. הם היו בעלי שיווי משקל טוב יותר ויכולת ניתור מהמקום טובה יותר בהשוואה לילדים ולנערים בני אותו גיל שנעלו נעליים בשעות הפנאי.